"החיים הם זירת איגרוף,
בפינה השמאלית עומדים החיים
מוכנים גדולים, גבוהים, חזקים.
בפינה הימנית עומד אתה, ואתם נפגשים במרכז הזירה.
והחיים תוקפים, ואתה חוטף חזק, ואתה נכנע.
ואז המכה הבאה תהיה נוקאאוט
אסור ליפול , אסור להיכנע לכאב, צריך לעמוד, צריך להתמודד,
צריך לדעת לסגת בצורה נכונה,
להחזיר בצורה נכונה, אבל לא להיכנע. לא ליפול.
כי החיים הם זירת איגרוף".

אירועים מהחיים, מקומות, עבודה, אנשים שנקרו בדרך, נקודות מבט – כל
אלה הם רק מקצת הנושאים שבהם נוגעים "השירים הפשוטים" של חיים
אלקיים ז"ל. בכתיבה ישירה, אותנטית, נוגעת וכואבת משקף אלקיים מסע
של 26 שנים לתוך עצמו ומבטא מלחמות יומיומיות שעימן התמודד כדי
להיות אדם טוב יותר.

חיים אלקיים, איש ענו ופשוט שנפטר בפתאומיות מדום לב והוא בן 51,
עבד כל חייו בעבודות פיזיות קשות לאחר שנפלט מבית הספר בעקבות
קשיים חברתיים ובעיות התנהגות. שיריו חושפים אדם עמוק ומיוחד
שליבו רחב ושברגישותו, בחוכמתו ובמילותיו הייחודיות מסוגל לגעת בכל
אדם המתמודד עם קושי, עם מורכבות ועם מאבקים פנימיים. “ השירים
הפשוטים", מתברר, אינם פשוטים כלל ועיקר אלא פורטים על נימי הלב
והנפש ומצליחים להיות עצובים כל כך ובה בעת מדויקים ומנחמים. זה אינו
עוד ספר שירה, כי אם אסופת שירים שהכנות, התמימות והאהבה שבהם
עולות מכל אות ואות.

בס"ד

  
"אין בחירה חופשית במוזיקה"
 

   בראשית ברא אלוהים
   את השמיים,
   ואת הארץ.
   והארץ הייתה שקטה,
   ושקט ריחף על פני תבל.
   אז הוריד אלוהים את המוזיקה
   אל העולם.
   והמוזיקה התחילה לשוטט בעולם
   והתחילה לבחור את המוזיקאים.
   והיא בחרה
   את בטהובן
   ואת אום כולתום
   ואת ג'ימי הנדריקס.
   בחרה בהם ולא הם
   בחרו בה,
   משום שאין בחירה חופשית במוזיקה.

"מילים"
 

    ביום חורף קר במרכז העיר, התקבצו קבוצת קבצנים לארוחת
    צהריים.
    מכוסים בשכבות בגדים וצער.
    זקניהם מוכתמים בניקוטין, התקבצו לפרלמנט של צהריים.
    איש איש וקופסת המטבעות בידו.
    ואנחנו ממהרים, ספק מתעלמים ואולי לא רואים,
    ממשיכים בצעדים קלים ובצעדים כבדים,
    חולפים אנו על פניהם של הקבצנים
    הפזורים
    בפינות הרחוב
    כמו עצים
    שניטעו על ידי מחלקת
    שיפור פני העיר של עיריית העיר
    ביום קר
    במרכז העיר.

"עצמאות"
     
    שהחליל של איאן אנדרסון מנגן ברדיו עוד שיר
    מאחד המשרדים של האגף לבריאות הציבור
    עלינו במעלית
    והפכנו לחברים טובים
    אני
    העצמאות
    והמוזרות
    שלושתנו. הולכים בצעדים מחושבים
    עם אנשים שבורים
    ומכונסים בתוך עצמם.
    מנסים לצמצם פערי חיים
    בעיר
    הקדושה רווית הדם.

"הלימוד היומי"
   
     בלימוד היומי אפשר לכתוב
     אלו דברים חדשים גיליתי על דברים שידעתי.
     אפשר ללמוד לקחים על מצבים ואירועים
     שקרו בעבר ומופיעים היום.
     אפשר להיתקל בעבר היום.
     אפשר לתקן היום את העבר על ידי זיכרונות, על פי אפשרויות.
     אילו אפשרויות אפשר למצוא בזיכרונות?

חיים אלקיים נולד בינואר 1967 בירושלים, ועד גיל 5 גדל עם סבתו יהודית בשכונת ממילא. כשהיה בן 6 אובחן כילד מחונן, אולם בגלל קשיי השתלבות בחברה ובעיות התנהגות לא הצליח ללמוד. בגיל 11 כבר החל לעבוד, ובגיל 15 עזב את בית הספר. במשך כל חייו עבד בעבודות פיזיות קשות.

עוד מהילדות שאף אלקיים לשינוי – שינוי התנהגותי, מעשי, מחשבתי. שינוי בגישה לחיים. בשנת 1992 הגיע לנקודה בחייו שבה החליט שעליו לצאת למסע לתוך עצמו כדי להפוך לאדם טוב יותר. המסע הזה נמשך 26 שנה, עד מותו, והיה כרוך במלחמות יומיומיות עם עצמו ובעיקר בכתיבה על קשייו ועל התמודדותו במצבים שונים בעבר ובהווה.

בזכות הכתיבה הגיע למסקנות רבות, ובהן:

• "מטרת השינוי – התנצלות בפני כל אלה שנפגעו ונפגעים על ידי המעשים והמילים שלי".
• "אין התנצלות במילים בלבד כלפי האנשים אלא התגברות על כוח הרצון השלילי ואי-חזרה על כך".
• "היה ענו כלפי כל אדם ויותר מכול כלפי בני ביתך, מוחל וסולח על עלבונך".
• "להתרחק, להתגבר, להסתפק".
• "ללמוד זה להעז".

אלקיים היה איש ענו ופשוט, איש עמוק ומיוחד, בעל תווי פנים יפים ולב רחב. בינואר 2016 חלה בדלקת ריאות שפגעה בליבו, ובמאי 2018 נפטר בפתאומיות, והוא בן 51. אחריו הותיר את אשתו מיכל ואת שני ילדיו, שקד וסתיו.

אלקיים בנה לעצמו עולם פנימי שבו חי עם עצמו, והוא למד על העולם הזה ממסעות ארוכים וקצרים. הוא למד לקרוא ולכתוב לבד, ואהב לכתוב ולשמוע מוזיקה ישנה משובחת. הוא קרא ואהב ספרים מכל הסוגים: שירה, פסיכולוגיה, היסטוריה, ספרי דתות שונות ועוד. היה לו ידע רב שלא קיבל ביטוי מעשי יומיומי. הוא אהב לחיות בפשטות. כל אדם שפגש השפיע על אישיותו. במקום עבודתו בבית ספר לילדים בעלי לקויות למידה, שבו עבד בניקיון, לימד איגרוף וערבית – הוא למד שפות בכוחות עצמו. טובת משפחתו תמיד הייתה בראש מעייניו, והוא תמיד היה רגיש לשונה ולחלש. אתגרים אישיים רבים עמדו בדרכו של אלקיים לאורך חייו, והוא עמד בהם.

ביקורת של סיגי קדוש - סקירות ספרים:

בפתח ספרו מקדיש המחבר שיר לאישה האהובה שלו מיכל:

"האישה שלי (למיכלי)
האישה שלי לא נותנת לי את מה שאני רוצה.
היא נותנת לי את מה שאני צריך.
בדרכה שלה מכוונת אותי ללכת בדרכי.
האישה שלי שומרת אותי."

שיריו של אלקיים פשוטים אך יש בהם חוכמת חיים ויופי מיוחד הנוגע ללב.

בדרכו המיוחדת והאירונית מקדיש המחבר שיר שהוא מבקש שיקראו בהלוויתו, כאילו קרא את סופו המהיר ובו הוא מבקש מיקיריו: 'אל תבכו, אל תתעצבו.'
את עבודתו הוא מתאר בשיריו כסדר שחוזר על עצמו שוב ושוב מעין מעגל אינסופי 'תעביר את זה, ותיקח את ההוא, ותוריד ותעלה, ותסתובב.'
שיריו של אלקיים מתוקים, מרירים ומציאותיים מאוד על החיים ומתוך הפשטות ניתן ללמוד המון על עולמו הטוב עולם שבו שאף לשמחה וסדר וידע שלא הכל על מקומו מונח ועוד רבה הדרך לשינוי.

"בזכות הצעקה
זאת לא אמירה,
זאת לא מחאה,
זאת זכות הצעקה,
אני צועק.
אנחנו דור עקום, דור חלול, דור רדוד, דור רקוב.
אני צועק אל החלל הריק,
ורק ההד שלי מחזיר לי צעקה בחזרה.
עקום, חלול, רקוב, רדוד."

מחשבותיו, רצונותיו, ידיעותיו חובקות עולם והנהדרות משתקפות משיריו בדרך מיוחדת אותה השאיר לאוהביו. אלקיים כותב על הסליחה שלו, על הפחדים ועל ההודיה שלו לעולם. שירו 'החיים הם זירת אגרוף' מנקז לתוכו את הסבל והמלכוד של חייו. 'אסור ליפול, אסור להיכנע לכאב, צריך לעמוד, צריך להתמודד, צריך לדעת לסגת בצורה נכונה.'

כמה מילים על העטיפה שתמונת כפפות אגרוף אדומות תלויות בה על מסמר, מרמזות על כך שהקרב של חיי מחבר הספר תם והוא פרש למנוחת עולמים.

חיים אלקיים מחבר הספר 'שירים פשוטים' הלך לעולמו בגיל צעיר, בחטף. את בית הספר עזב בגיל 15 הוא אהב מאוד לקרוא ולכתוב לבד ולהאזין למוזיקה. ספרי קריאה מכל הסוגות מילאו את עולמו המגוון. עבודתו בניקיון בבית הספר ללקוי למידה, לא שיקפה את עושר שפתו ויכולותיו הרבות. חיים כל חייו למד שפות בכוחות עצמו.
בשנת 1992 יצא חיים למסע עצמי כדי להפוך לאדם איכותי יותר. שאיפתו הרבה הייתה בנוגע לשינוי התנהגותי ועצמי המסע המשיך עד ליום מותו המצער.
ב 2016 חלה בדלקת ריאות שפגעה בליבו ובשנת 2018 נפטר מדום לב בן 51 במותו.
את הספר פרסמה אשתו מיכל מתוך מחברות שבהם כתב ברבות השנים ובהם מגולמים הקשיים והאירועים השונים בחייו.

ספר שירים מיוחד ונוגע ללב!

ביקורת של דורית ישראל:

יש בפשטות הרבה יופי שאני אוהבת. 
השירים של חיים אלקיים לא "מתנחמדים", לא מבקשים להיות משהו שאינם. הם מוגשים בפשטות בלתי אמצעית, בלתי מנוקדת ובלתי מתאמצת ויש להם כל כך הרבה כוח ותבונה, שבאה מהמקום התמים, הנקי והישר הזה, של חיים אלקיים.
והפשטות הזאת, אינה חד ממדית, יש בה עומקים ורבדים, שאי אפשר להתעלם מהם ואני אוהבת את זה כל כך. אני אוהבת את השירה הישירה, הבלתי מנוקדת, הבלתי אמצעית, המוגשת לקרוא ללא ניסיונות "להתנחמד", או למצוא חן וכולה אהבה. שירה כזו יכולה לבקע קרח, לשבור חומה, להזיז משהו אצל מישהו, אצל הקורא.
אני אוהבת מאוד את השירים וחבל שחיים אלקיים לא כאן לקרוא את הסקירה שלי. 
חיים איש פשוט וצנוע, שעבד כל חייו קשה למחייתו, כשהיה ילד נשר מבית הספר בגלל קשיים חברתיים והתנהגותיים ובגיל 51 מת פתאום מדום לב. רעייתו מיכל ליקטה את השירים והוצאה לאור.

תפוז ( לסתווי)

תשב איתי בחוץ,
ותקטוף לי תפוז.
נשב פה, מול עץ התאנה. אני
וגילי הארנבת
ומיקי החתול
ואתה,
נשב בחוץ, נאכל תפוז חמוץ.
ואת מספרת לי דברים מצחיקים.
ואני שמח כל כך שאת ילדה
מיוחדת וגם רגילה.

***

בלוז הלוויה ( לעצמי, נא לקרוא בזמן ההלוויה )

התכנסתם, כולכם פה היום
ללוות אותי
בדרכי האחרונה,
האחרונה בהחלט.
אל תבכו,
אל תתעצבו,
השמיעו, ויישמע בעצם היום הזה!!
בבית העלמין,ובין שורות הקברים,
קול שירה, סיפור ומשל.
נגנו את "זה הסוף" של ג'יימי מוריסון,
הקשיבו לדבריו, תרגמו את מילותיו.
השמיעו את הפיתויים, בשיר "אבא היה אבן מתגלגלת".
אחרי הכל אלה היו חיים מעניינים.
תודה!!!

***

המודעה פונה לנשים ודברים

הביאו לי פועלים
מחוספסים,
מסוקסים,
משוחררים,
משוחררות.
הביאו אותם הפקולטות למדעי הניקיון,
מהמכללות לסבלות,
מהאוניברסיטאות לטאטוא הרחובות.
הביאו לי פועלים בעלי תואר שני בשטיפת כלים.
פועלים
שלא נבהלים,
לא מפחדים.
פועלים שעובדים.
הביאו לי פועלים.

***

בזכות הצעקה

זאת לא אמירה,
זאת לא מחאה,
זאת זכות הצעקה,
אני צועק.
אנחנו דור עקום, דור חלול, דור רדוד, דור רקוב.
אני צועק אל החלל הריק,
ורק ההד שלי מחזיר לי צעקה בחזרה.
עקום, חלול, רקוב, רדוד.

***
ארוחת פועלים

שניים יושבים לאכול
ירקות חתוכים גס
4 פרוסות לחם שחור זול
1 קופסת סרדינים זולה בטעם חריף
מים מהברז
הם לא אסתטיים, הם לא
הגניים. לא,
הם לא.
באצבעות הידיים הם אוכלים
מנהלים שיחה
על דברים ברומו של מקום
בפה מלא אוכל
בבגדים מקומטים מוכתמים
כמו בציורי שמן
של לוטרק,
ואני חושב לעצמי
מעולם לא אכלתי ארוחת פועלים
עם בת
בת שאוהבת ארוחת פועלים.

***

ריח של אדמה

מעפר באתי
ובעבודות עפר אני עובד
אבק אני נושם
ועפר אוכל
ואל עפר אשוב
ואבק לא אנשום
ועפר לא אוכל.

***
אני מתה על זה
ועל חיים אלקיים האדם
חבל שהוא לא פה לקרוא את זה.